פס"ד בעניין סוכני דלק ושמנים

ההליך בתמצית:

סוכני דלק ושמנים בע"מ באשדוד (נ.צ. 167187/633894) (להלן: " העוררת") הגישה ערר על צו לתיקון מעוות ע"פ סע' 20ז' לחוק המים, התשי"ט- 1959 (להלן: " חוק המים") אשר הוצא ע"י נציב המים (כתוארו אז, להלן: " המשיב") בתאריך 26.10.06, ואשר לפיו נצטוותה העוררת, ביחד ולחוד עם רחמים אטיאס (להלן: " אטיאס"), לבצע פעולות שונות במתחם תחנת הדלק (להלן: " התחנה") המצויה בשד' בני ברית באשדוד (להלן: " הצו").

התחנה הועברה לחזקתה והפעלתה של העוררת בתאריך 6.4.05 בעקבות הסכם מיום 27.3.05 אשר נכרת בינה לבין רואה החשבון חן ברדיצ'ב בתוקף תפקידו ככונס נכסים (להלן: " הכונס") לרכישת הזכויות בתחנה. קודם להעברת התחנה לידי העוררת, החל מיום 27.7.04 מונה הכונס  להפעלת התחנה. קודם לכך, במשך עשרות שנים הופעלה התחנה ע"י מר אטיאס בחסותה של דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ (להלן: " חברת דלק"), אשר התחנה השתייכה לרשת תחנותיה עד להעברתה לידי העוררת.

תמצית טענות הצדדים:

העוררת טוענת כי חברת דלק היא זו שסיפקה לתחנה את מיכלי הדלק התת- קרקעיים והצנרת, והיא זו שהייתה אמורה לדאוג לבדיקתם ולתחזוקתם השוטפת במשך תקופת הפעלת התחנה ע"י אטיאס והכונס. העוררת טוענת כי עם קבלת התחנה לידיה היא פעלה לקבלת כל האישורים הדרושים להפעלתה, לרבות בדיקת אטימות למיכלים ולמערכות הצנרת שבתחנה, וכן בדקה כי היא עומדת בכל דרישות הדין, לרבות דרישותיו של המשרד לאיכות הסביבה. בחודש מאי 2006, נדהמה העוררת כשקיבלה מהמשיב צו לתיקון מעוות. הצו הופנה אליה בלבד וממנו היא למדה על דבר קיומו של הזיהום הנטען בשטח התחנה. עובדה זו לא גולתה לעוררת קודם לכן ע"י המשיב  הכונס, למרות שבדיעבד הסתבר לעוררת כי כבר בחודש אוגוסט 2004, דהיינו כחצי שנה קודם לרכישת הבעלות בתחנה, נערך קידוח מטעמו של המשיב אשר הצביע על זיהום מסוים.

העוררת טוענת כי לפי מיטב ידיעתה, כל הבדיקות שנעשו העלו כי נכון לתקופת הפעלתה ע"י העוררת התחנה איננה גורמת באופן כלשהו לזיהום מים. ניתן ללמוד על כך מבדיקות אטימות המיכלים והצנרת התת-קרקעיים של התחנה שנערכו בסקר השני מאוקטובר 2005. הבדיקות מעידות על כך שאין ולא הייתה בתקופת הפעלתה של התחנה ע"י העוררת שום דליפה של דלקים, בניגוד לטענת המשיב. ממילא מקור הזיהום, אם וככל שקיים, הוא בתקופה בה הופעלה התחנה ע"י אטיאס  הכונס, כאשר היא מספקת דלקים מטעם חברת "דלק". העוררת מכחישה כלל את דבר קיומו של הזיהום הנטען במסגרת הסקר מחודש אוגוסט 2004.

בעקבות פניית העוררת לביטול הצו הנ"ל, הוציא המשיב את הצו נושא הערר אשר הופנה גם כלפי אטיאס.

טוענת העוררת, כי היא לא גרמה לשום זיהום מים במקרקעי התחנה, לא בעבר ולא כיום. וכי יש לפרש בצמצום את סע' 20ז' (א) לעיל, משהסעיף מקנה סמכויות מרחיקות לכת למשיב, סמכויות שפוגעות בזכות הקניין שהינה זכות יסוד. קל וחומר כשמדובר בצו שהוא בגדר חקיקת משנה בדרגה הנמוכה ביותר ואיננו עומד בפסקת הגבלה משאין בחוק " הסמכה מפורשת" למשיב להוצאת הצו כנגד מי שאינו מזהם.

טוענת העוררת שאין זה מסמכותו של המשיב להוציא צו כלפי מי שלא גרם לזיהום, זאת ע"פ סע' 20ז(א) לחוק המים אשר מסמיך את המשיב להוציא צו לתיקון מעוות רק כלפי " מי שגרם לאותו זיהום". כך נטען שהמבחן הקובע לצורך הטלת אחריות ע"פ החוק איננו הבעלות במקרקעין, אלא הגורם המזהם.  

בנוסף טוענת העוררת שבנסיבות העניין המשיב מנוע או/ו מושתק מלהפנות אליה את הצו, בין היתר, לנוכח התנהגותו והעובדה שהוא לא גילה במשך תקופה ארוכה את דבר קיומו של הזיהום הנטען, כאשר הממצאים שמחייבים את הוצאת הצו הופיעו כבר בסקר הראשון שנערך בחודש נובמבר 2004, דהיינו כשנה וחצי טרם הוצאת הצו הראשון וכך טענת המשיב כי הממצאים שחייבו את הוצאת הצו הובררו רק בשלהי 2005 איננה נכונה. ועוד נטען שהמשיב מנסה לטשטש את העניין בניסוח מעורפל במילים " המשיב ביצע בשנים 2004-2005 סקר לאיתור מוקדם..", כאשר הוא יודע שחלו שינויים בבעלות על התחנה. ונטען כי המונח " זיהום חמור" שהמשיב השתמש בו לא מופיע באף סקר. העוררת טוענת כי היא לא ידעה בפועל על דבר קיומו של הזיהום הנטען בעת שהיא רכשה את התחנה וגם לא יכלה לדעת על כך מאחר והמשיב לא הודיע לבעלים הקודמים על כך. העותרת גם לא יכלה לבדוק את העניין בעצמה משום שמדובר בבדיקות מיוחדות ויקרות ביותר.

ועוד, טוענת העוררת כי המדובר בצו שהינו רטרוספקטיבי במהותו, ודינו להתבטל אף לאור החזקה נגד תחולה למפרע של דבר חקיקה חדש יחסית משהזיהום הנטען, אם וככל שקיים, נובע מפעילות התחנה בעבר בתקופה בה לא היו קיימות החובות המפורטות בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז- 1997 (להלן: " תקנות המים"), כשהמדובר בתחנה ותיקה אשר הוקמה לפני עשרות שנים, ופעלה כדין לכל אורך השנים, בייחוד כאשר המדובר בבעלים חדש אשר מקיים את כל הדרישות הנוכחיות ושאיננו גורם הזיהום, ושלא ידע כלל על חשש כזה בעת שרכש את התחנה.

העוררת הביעה נכונות לשתף פעולה לצורך ביצוע הפעולות המפורטות בצו ובלבד שלא תוטל עליה שום אחריות או חבות כספית לגבי כך, וכן שלא תיגרם הפרעה לפעילותה השוטפת של התחנה.

ועוד לעניין החלת תקנות המים, במקרה דנן טוענת העוררת כי משלא קיימת שום דליפה בתחנה התקנות אינן רלבנטיות בכלל, ומשאינן נזכרות בצו לתיקון המעוות, אין להרחיב את החזית כפי שהמשיב מבקש.

טענות העוררת נטענות במצטבר או לחילופין.

המשיב מבקש לדחות את הערר משאין מחלוקת על זיהום המים שהסכנה מפני התפשטותו ממשית. תיקון המעוות חיוני, זאת לאחר שביצע בשנים 2004-2005 סקר לאיתור מוקדם של דליפות דלק במי תהום וממצאי הבדיקות הראו על זיהום חמור במרכיבי דלק כתוצאה מדליפה בתחנה. ממצאים אלו, טוען המשיב, הובררו רק בשלהי שנת 2005, בניגוד למה שהעוררת טוענת. לטענתו, הצו נשוא הערר מתייחס גם לבעלים הקודמים של התחנה - אטיאס.

בנוסף לכך, נטען שתוצאות הדיגום השני בשנת 2007 הראו על המשך קיומו של הזיהום באקוויפר הרדוד כמו גם התפשטות הזיהום לאקוויפר העמוק אשר גם הזדהם בדלק.

המשיב טוען כי אי גילוי לעוררת עובדת זיהום המים ע"י הבעלים הקודם אינה רלוונטית כלל לשיקוליו בבואו להטיל צו לתיקון מעוות. לטענתו, עניין חילוף הבעלים לא היה בידיעתו, וחובתו מצטמצמת לשליחת צו לתיקון המעוות לבעלים של מקור הזיהום. וע"פ ממצאי הבדיקות שבידי המשיב, במועדים בהם אין העוררת חולקת כי היא הבעלים של התחנה (החל מחודש אפריל 2005 ואילך) נמצא זיהום חמור של מי התהום הנובעים מדליפה בתחנה, כך שהיא " גורם הזיהום", ובנסיבות אלה הפניית הצו אליה נעשתה כדין.

לשיטתו של המשיב, ובניגוד לטענת העוררת, הוא פעל בנסיבות העניין בהגינות ובסבירות המתבקשת ממנו כרשות שלטונית, כמו גם השקיע עשרות אלפי שקלים מכספי המדינה על מנת לברר את מימדי הזיהום לצורך הוצאת הנחיות מדויקות לכל המזהמים. 

בנוסף טוען המשיב, שגם אם יש ממש בטענתה של העוררת כי חלק מהזיהום הינו תולדה של דליפה במועד קודם לרכישת זכויותיה בתחנה, הרי שחובת העוררת, כמפעילת התחנה, לפעול למניעת זיהום מים נובעת גם מתקנות המים, לפיהן חלות על בעלים  מפעיל תחנות דלק חובות מסוימות לעניין הטיפול במקרה שאירעה דליפה מתחנת הדלק, וזוהמה קרקע עקב דליפה.